יקום פיתוח בע"מ נ' מנהל מקרקעי ישראל - תל אביב

החלטה

ההחלטה תישלח לצדדים.

ניתנה והודעה היום כ"ה תמוז תש"ע, 07/07/2010 במעמד הנוכחים.

מיכאל תמיר, שופט

החלטה

בפני בקשת הנתבע למחיקת התובענה על הסף וזאת מהטעמים הבאים, אשר באו לידי ביטוי בבקשה, בתשובה לתגובה וכן במהלך הדיון אשר התקיים היום במעמד הצדדים:

1. החלטה 402 ופרשנותה אינה רלוונטית לתביעה שבפנינו כיון שבמקרה דנן, מדובר בהסדר פרטני אליו הגיעו הצדדים לצורכי הסדרת תשלום דמי פיתוח.

2. ההסדר הפרטני בא להיטיב עם התובעת כאשר התובעת הפרה את ההסכם ובקשה וקבלה למעשה ארכה לצורך הסדרת תשלום דמי הפיתוח.

3. החלטה 402 מתייחסת לקרקע עירונית ובמקרה דנן מדובר בקרקע חקלאית ולכן החלטה 402 איננה רלוונטית.

4. החלטה 402 כלל לא היתה בתוקף במועד הרלוונטי בתובענה אלא החלטה 933 על פיה שיעור התשלום היה אחר מההסדר הפרטני.

5. החלטה 402 עוסקת בחוזי חכירה ואילו במקרה דנן מדובר בחוזי פיתוח.

6. פסקי הדין עליהם מסתמכת התובעת בוטלו בבית המשפט העליון בפסק דין שניתן בשלב מאוחר יותר.

7. מששולמו הכספים בהתאם להסדר הפרטני מנועה התובעת מלתבוע החזר סכומים כלשהם.

8. הגב' איריס גלעד מטעם הנתבע הצהירה והעידה כי לא דובר בנוהל לצורכי חישוב דמי הפיתוח אלא בהסדר פרטני בלבד.

9. בניגוד לטענת התובעת לא מדובר ב"דמי היתר".

בתגובה לבקשה וכן כעולה מטענות ב"כ התובעת אשר נטענו במהלך הדיון מהיום עולות, בין היתר, הטענות הבאות:

1. טענת התובעת בכתב התביעה הינה כי המינהל גבה 403,440 ₪ ביתר.

2. עולה ממכתב הנתבע עצמו מיום 22/4/07 כי החישוב בא מנוהל ברור ולא מהסדר. ניתן ללמוד מהכיתוב במכתב הנ"ל – "בהתאם לנוהלי שינוי ייעוד וניצול" כי מדובר בהסתמכות לא נכונה על החלטה 402.

3. הנוסחה שבה עשה הנתבע שימוש היתה נוסחה שגויה על בסיס החלטה 402 וזאת כאשר המינהל אינו מצביע על כל נוהל אחר וכאשר המינהל מחויב לפעול בהתאם לנהלים.

4. לא החלטת 402 מקימה עילת התביעה אלא הטענה לפיה הנתבע גבה תשלומים שלא כדין וביתר.

5. פסק הדין בעליון אשר נתן תוקף של פסק דין לפיו פסקי הדין בשלום ובמחוזי בוטלו אינו מהווה פסק דין מנחה שכן באותו הסדר נקבע כי כל הכספים ששולמו למשיב עד מועד הערעור (למעלה ממיליון ₪) יישארו בידו ואף בנוסף לכך יקבל 150,000 ₪ נוספים, ומכאן שלמעשה לגופו של עניין המשיב בערעור קיבל אף למעלה מאותו החזר שתבע בהליכים הקודמים ואין לראות בפסק הדין כפסק דין מנחה.